כדברא
קסם הסבוואר
1.
לוק
כל החיים הרגילו אותנו להיזהר מפניהם. לעשות הכל כדי שהם לא יגלו על קיומנו.
הייעוד שלנו – הייעוד שלי – הוא לשמור על העולם שלנו בסוד. מתחת לאף שלהם.
הם מסוכנים.
בני האדם.
לפני חצי שעה, אריאנה אמרה לי, "לוק, אני בוחרת בך לצאת החוצה אל עולם בני האדם ולחסל את הנערה הזאת". חשבתי לרגע שהיא צוחקת,
התרגשתי. סוף סוף. אני. אחרי מאה שנים שאני תקוע כאן, בבניין העתיק הענקי הזה, ללא יכולת לצאת או להיכנס, אני זה שנבחר ראשון לצאת למשימה החשובה ביותר של בני עמי. אני.
לוק.
שלא תביני אותי לא נכון, אני לא מתלהב לחסל אף אחד. בת אדם או מכשפה. אנושית או על טבעית. אין לי משהו אישית נגד אף אחת מאלו. אבל משימה היא משימה. ומשימות, בשביל המליפיקים בכלל ובשבילי במיוחד, הן מה שחשוב.
אני יודע שאצל בני האדם זה אחרת. חשובים רחשי הלב, חשוב הסיפוק המיידי, חשוב התיאבון, הרצון האישי… לא מפתיע בכלל שהם גדלים בכזה בלגן, בלי מנהיג עיקרי, בלי להבין לאן הם הולכים, ומאוד אומללים שם בעולם שלהם. אני לא מכיר, ככה סיפרו לי. אם לא הייתה את רעידת האדמה הזו שהתחוללה פה לפני מאה שנה, ונועלת את כולנו כאן בבניין הענק הזה שנקרא "ריאל", הייתי אולי יכול גם לצאת החוצה לשם ולהיווכח בזה בעצמי. אבל מה אני מפסיד, בעצם? הרי בכל מקרה חייבים להיזהר מפניהם.
אבא שלי היה נוהג לדבר על בני אדם בבוז כזה. הוא היה אישיות בכירה בעם המליפיקי, הרבה לפני שרעידת האדמה הרגה אותו ואת אימא ואת כל האחים והאחיות שלי. אנחנו לא יודעים למה היא פרצה, או שאחרים יודעים ולא מספרים לי. אבל עד שהיא הגיעה, חיינו כאן לא רע בכלל. קהילה מליפיקית משגשגת. הזמן בעולם האנושי זז הרבה יותר מהר מאשר אצלנו, אנשים מזדקנים ומתים וממלכות נופלות ומכונות נבנות בשיא המהירות, בזמן שאנחנו – המליפיקים, אשר חיים מאות שנים – עדיין רק עוברים את גיל ההתבגרות. ככה שבינתיים, מחוץ לחומות הריאל, אני די בטוח שעולם בני האדם השתנה מהקצה לקצה במהלך מאה השנים האלו. בפעם האחרונה שהיינו מעורבבים איתו, לנשים היו שמלות גדולות וכבדות והגברים העשירים נהגו במכוניות מטרטרות… מילא, אפשר לחשוב כמה הוא כבר יכל להשתנות מאז.
בזמן שאני אורז את התיק למסע שלי החוצה מן הריאל, אמילי נכנסה לחדר.
"זה מה שאתה לובש כשאתה יוצא?" שאלה בקול מבודח.
לא הרמתי את עיניי להסתכל עליה. ידעתי שהיא שואלת בציניות. הרי ברור שאני לא מתכוון לצאת אל בני האדם כשאני לבוש בבגדים המליפיקיים המסורתיים, בצבעי האדום והכסף. אני מן הסתם מתכוון לשים את אחד מהבגדים הזרוקים האלה של בני האדם, אלו שעשויים בד אחיד ונראים כמו סמרטוטים, כי זה מה שהם אוהבים לפי התדרוך שנתנה לי אריאנה. יש להם גם כל מיני מכונות חדשות מאז הפעם האחרונה שהעולמות שלנו היו מעורבבים, היא הזהירה אותי. כל מיני מכשירים, המצאות וטכנולוגיות. הקשבתי לה בכל שעת התדרוך די מבולבל, לא בדיוק קלטתי את כל הפרטים. אני די משוכנע ששכחתי את הרוב. או שלא נכנס בכלל לזיכרון. מה אני אעשה? פעם ראשונה מזה עשורים שאני יוצא מכאן. ממש – יוצא! אני יותר מדי מתרגש מכדי לזכור בעל פה כל מיני פרטים קטנים ולא משמעותיים כמו ההבדל בין הטלפונים של פעם לטלפון של היום, מה זה מחשב, למה אסור לי ללכת על הכביש ועוד כל מיני חידושים מהמאה שעברה בינתיים אצל בני האדם.
אבל כשאמילי התקרבה אליי בזמן אריזת המזוודה על המיטה, היה לי ברור שהיא לא באמת סתם באה כדי לוודא אם אני לובש את מה שאני לובש.
"אתה… באמת עומד להסתובב שם, אמרה לי בחולמנות. אצבעותיה הרזות שיחקו בשיער המתולתל שלה. מהבנות המליפיקיות ששרדו את רעידת האדמה, היא זו שספגה את המכה הקשה ביותר לדעתי, כי היא הייתה נערה מחוזרת ואוהבת לבלות, ותמיד הסתובבה בקהילה המליפיקית עם איזה בן זוג בדרך לחגיגה כלשהי. והנה עכשיו היא תקועה איתנו , שישה בודדים, כבר שנים במתחם הזה. הגיוני שהיא תשתוקק לצאת איתי ביחד ולראות מה קורה שם בחוץ.
לפעמים אני תוהה אם היא קצת דלוקה עליי, גם כי אני הכי קרוב אליה בגיל וגם אולי כי אני נראה טוב לדעתה יותר מהגברים המעטים האחרים כאן. אבל בעצם, מה אני מדבר. אנחנו כבר קצת פה כמו משפחה.
"כן," אמרתי. רכסתי היטב את התרמיל שלי. ניסיתי להבין איך נועלים את הנעליים שאריאנה הביאה לי, הן היו קצת מוזרות.
אמילי חיככה את ידיה זו בזו. כאילו היא רוצה להגיד משהו, ומתאפקת. חיכיתי בסבלנות שהיא תדבר, אבל כשהיא לא דיברה, קמתי ותליתי את התרמיל על כתפי.
"חכה," אמרה אמילי לפתע.
היא הזדקפה ונאנחה. עמדתי מולה ומול המראה היחידה בחדר, ועד שאמילי מצאה את המילים, בהיתי בבבואה של עצמי.
"אתה תיצור קשר לפעמים משם? כאילו, בשביל לספר לי מה אתה רואה," שאלה בתקווה.
משכתי בכתפי.
"אני הולך בשביל המשימה," עניתי בקול קר. "אבצע אותה, ואחזור. בלי להתערבב יותר מדי."
היא לא נעלבה. גם לא מהטון שלי. גם היא ידעה שמשימות והגשמת הייעוד שלנו הן הדבר החשוב ביותר. בגלל זה גם הייתי עם החברה שלי: בשביל אירוסים ואיחוד משפחות. לא התאהבות, לא שטויות.
עד שהיא נהרגה.
"לוק," קראה אמילי. היא נראתה נרגשת. היא לקחה את כף היד שלי, וקצת רעדה. ראיתי שהיא נסערת אז הנחתי את כף היד השניה שלי על שלה. אני לא נוהג להפגין רגשות, הם ילדותיים ומפריעים לי מדי, אבל הכרתי את אמילי יותר מדי זמן וידעתי שזה לא מצב רגיל.
"אני גם רוצה לצאת," מלמלה. "אבל לא חושבת שהייתי מסוגלת לבצע את המשימה הזו בעצמי. אני חוששת מהם מדי."
"ממי?"
"מבני האדם."
הבעת פניה נעשתה רצינית, קצת סולדת. כאילו צמד המילים הזה עורר בה בחילה.
"הם מסתובבים להם שם בחוץ, שולטים בעולם שלנו, מתנהגים כאילו הוא שייך להם… וכל הזמן הזה אנחנו נעולים פה… אתה לא פוחד? שהטימטום שלהם ישתלט עליך?"
גיחכתי. "מעולם לא פגשת אחד מהם."
היא שילבה ידיים.
"לא סתם אסור לנו להיחשף בפניהם. שכחת את כל שנה א' בבית הספר בכפר?"ענתה בטון נוזף. "או שמאה השנים השכיחו ממך גם את הכפר?"
לא השכיחו בכלל, חשבתי. אבל לא השבתי דבר, רק המשכתי לבהות בבבואה שלי שעל הקיר.
"אולי לך באמת הכי פחות אכפת," המשיכה אמילי בטון מהורהר. כמו מחפשת את נקודת החולשה שלי. "אתה הכי פחות מתגעגע לשם."
גם הפעם לא עניתי. למרות שהיא דיברה שטויות. באמת מכל המליפיקים שנעולים בריאל, אני היחידי שכמעט ולא מדבר על הכפר שלנו שנהרס. על ההורים שמתו ברעידת האדמה, על הקהילה השלמה שנמחקה. על התרבות שאבדה עם כל האסון הזה. לא. אני היחידי, אולי בנוסף לאריאנה, שמתנהג כאילו לא מזיז לו, לא מדבר על משפחתו לעולם ולא חושף אפילו טיפה מהמחשבות שיש לו – אם בכלל – עליה. או על אהבתו המתה, גם. אני לא רואה בזה צורך. באמת שלא. היחידה שמבינה אותי פה היא אריאנה, המנהיגה, שגם היא מדברת על העבר אך ורק בקטע ענייני של הפקת לקחים. כמו, "בואו נדון על רעידת האדמה שחיסלה את משפחותינו, אבל בלי דמעות בבקשה, כי אני מעוניינת שנלמד מזה לעתיד." אני, לעומתה, אפילו את זה לא אומר.
בשביל מה?
"יש סיבה לכך שהזהירו אותנו מפניהם לפני שנים, לוק," סיכמה אמילי מבעד לשיניים חשוקות. "אתה לא מאמין שהם רעים?"
הנדתי בראשי לשלילה. "לא, אמילי. אני לא חושב שהם רעים. אני חושב שהם טיפשים." פניתי לצאת. "ומלאי חלומות. ואשליות. וחולשות. והם נותנים לזה להוביל אותם, ולפעמים לעוור אותם."
היא זינקה בעקבותיי. "אז מה, בגלל זה אתה חושב שהם לא מסוכנים?!" קראה. "תוותר להם?"
"להפך," אמרתי בשקט. "אני אומר שבגלל זה – הם מסוכנים יותר."
******
בחדר הכניסה הגדול של הריאל עמדו כל האחרים. אוליבר, גרי, אלכס ואריאנה. צעדתי לקראתם ואמילי מבעקבותיי, ממהרת להצטרף אל השורה, כדי להיפרד ממני לשלום איתם. כבר הייתי לבוש בבגדי בני האדם והרגשתי מוזר, כמו עני וליצן. יותר מכל הפריעו לי המכנסיים. בחיי שאין לי מושג איך בני האדם מצליחים ללבוש מכנס עם רוכסן.
אוליבר היה היחיד שלא חייך אליי בברכת דרך צליחה. הוא נראה ממורמר. ידעתי בדיוק למה. הוא קיוה לקבל את המשימה הזו במקומי. להוכיח אחת ולתמיד לאריאנה, ולכל המלפיקים, שהוא לא כזה לא-יוצלח כפי שבטח חושבים עליו, שהוא יכול להיות גיבור ולציל את כולנו. אבל זה היה קרב אבוד מראש בשבילו, כי אריאנה כבר סמכה עליו פעם אחת והוא אכזב אותה. ואת אריאנה אף פעם לא זוכים לאכזב פעם שניה כי היא לא נותנת לך עוד הזדמנות.
לרגע היססתי אם ללכת ישר אל הקיר שייפתח בו השער, ואז החלטתי קודם לעבור ולחבק את כולם. קודם את אמילי, שממש השתוקקה להיפרד ממני שוב כמו שצריך. היא לחשה לי משהו באוזן, ולא הייתי בטוח מה, אבל לא שאלתי כי קצת הובכתי מהאחרים. אחר כך את גרי. ואז את אוליבר, שנראה כל כך מכווץ ונעלב שלא ממש רצה לחבק אותי.
"בקרוב," מלמלתי בשקט כשהענקתי לו חיבוק כמעט בעל כורחו. "בקרוב תהיה גם ההזדמנות שלך."
הכתפיים הקשיחות שלו התרככו מעט.
"עוד נראה," שמעתי אותו ממלמל בחזרה.
מאריאנה לא נפרדתי מחיבוק. לחצתי את ידה. הלחיצה שלה הייתה חזקה וקרה.
"תזכור," אמרה. "כל זמן שכדור הסבוואר נמצא בהיבו – " היא הסתובבה והצביעה על פסל הינשוף שעמד במרכז המבואה "יש לנו כוחות. בכל מקום, גם פה, וגם בחוץ. אתה יכול להפנט את מי שאתה רוצה. לשאוב את הזיכרונות שלהם. לקרוא את המחשבות שלהם. להשתלט להם על התודעה. לגרום להם לעשות את כל מה שאתה רוצה. הכל."
נשכתי את שפתיי. מעולם לא באתי קודם לכן באינטראקציה עם בני האדם. לא ידעתי מה יש להם בתודעה, ולא הייתי בטוח שאני ממש רוצה להשתלט עליה.
"בני האדם שבחוץ לא יודעים על היעוד שלנו. אתה חייב לשמור את זה בסוד, זה הדבר הכי חשוב," אמרה אריאנה. הנהנתי. זה היה ברור. "כל הגורל נמצא על הכתפיים שלך, לוק. הסבוואר ייכבה אם תיכשל. כולנו נהיה אבודים בגללך."
"אבל בלי לחץ," לחשתי לעצמי בלגלוג, בקול רם מדי כנראה.
"מה?"
"אה, כלום." אריאנה שונאת ציניות. "אני לא מתכוון להיכשל, הכל טוב."
גם לו רציתי להצחיק אותה בענין לא הייתי מסוגל. היה עליי לעבוד עוד מגיל צעיר על הקטנת חוש ההומור שלי. לרוב המליפיקים אין ממש חוש הומור. אנחנו רציניים מדי. ואוהבים את זה כך. חוש הומור גורם בעיקר לבעיות בתקשורת, לבלגן ולבלבול. ולמען האמת, מאז שהתרגלתי לא לחייך בכלל, הכל נעשה הרבה יותר פשוט. ברור ורגוע. אם אני רוצה אני יכול לצחוק, וגם להצחיק אם ממש יתחשק לי. אבל אחרי שאתה מגלה כמה כוח זה נותן לך להיות רציני וקשוח – אתה לא רוצה לחזור לחיוכים ולצחוקים.
"בהצלחה," אמרה אריאנה.
"אני לא אאכזב אתכם," אמרתי. אבל בעצמי לא הייתי בטוח לחלוטין
אם אכשל במשימה וכדור הסבוואר ייכבה – הכוח שלנו יעלם מהעולם.אנחנו תלויים בסבוואר. לא רק הכוחות שלנו, אלא כל המהות שלנו. וכל אחד מאיתנו ידע שאם הוא ייכבה, המליפיקים – אנחנו – נספוג את העונש.
"ביום שהסבוואר ייכבה, לכל המליפיקים יידלק סימן זיהוי על המצח," שמעתי את אלכס ממלמלת מאחורי גבי, כאילו עדיין לא מאמינה שזה מה שעלול לקרות אם אכשל במשימה. היא הייתה הצעירה מכולנו. הספקנו ללמד אותה כל מה שהיא צריכה לדעת כאשר הייתה כלואה כאן איתנו כל הזמן הזה. "בני האנוש יוכלו לרדוף אותנו בכל מקום ולא נוכל להסתתר."
נאנחתי בשקט.
"אבל למה דווקא לוק חייב לעשות את זה?" המשיכה אלכס ותהתה, "למה לא אוליבר או אמילי?" אריאנה נחרה בבוז. ניכר בה שהתמימות של אלכס לא נראתה בעיניה חמודה, אלא מעוררת רחמים.
"בחרתי באדם שלדעתי הכי מתאים למשימה," השיבה אריאנה בקרירות. "זה משהו שמצריך אומץ וחשיבה לוגית. אני לא יכולה להמר כאן."
בלב חשבתי שהתפקיד שלה בטח לא פשוט בכלל. אם בלב של מישהו מאיתנו מתעוררים ספקות, היא מיד מכבה אותם. כי אסור שנפקפק לרגע בייעוד שלנו, אחרת כולנו אבודים. אפשר לומר שאריאנה מצילה אותנו פעם אחר פעם.
יכולתי ממש לראות את ניצוץ הזעם נדלק בעיניו של אוליבר. יכולתי להבין אותו. הוא היה כל כך חדור מוטיבציה לעשות משהו כראוי, לשם שינוי. הרי באשמתו, כי נכשל במשימה ההיא מהעבר, אלכס נכלאה גם היא כאן איתנו. הנערה הצעירה הזו, שאפילו לא יודעת שהיא בת אדם. עכשיו הוא בטח היה מוכן לעשות הכל כדי להתחלף אתי, ולהוכיח לאריאנה פעם אחת ולתמיד שהוא נחוץ, שהוא יודע מה הוא עושה. שהוא גיבור.
"אז אם השער יכול להיפתח… גם אני יכולה לחזור הביתה?" קראה אלכס בתקווה.
אריאנה רק נתנה בה מבט מבהיל, שהשתיק אותה. ואז סימנה לי בראשה שאצא כבר. לפני שההתרגשות הכללית תגרום לעוד דיון.
כשיצאתי החוצה מהריאל, שטף את פניי אור שמש מסנוור. מצמצתי.
מחוץ לריאל הכל נראה בהיר יותר.
בתוך זמן קצר התרגלו עיניי לכל הירוק והכחול האלה. האפלוליות של המתחם שבו חייתי הלכה ודעכה מאחוריי. הבגדים שאריאנה הביאה לי לא היו נוחים. לא המכנסיים, לא הנעליים, לא החגורה. אבל לא הייתה לי ברירה. כאן זה עולם של בני האדם, ואני חייב לציית לחוקים (ולבגדים) האידיוטיים שלהם.
אלא שהבגדים לא הדאיגו אותי כמו ההבנה שכדי להצליח במשימה אני חייב להתנהג כמו בן אדם רגיל… וזה קצת קשה להתחפש למשהו שהראש שלו עובד בצורה כל כך שונה משלך.
.
2.
לילה
"אימא, את גומרת לי את המים," דפקתי על דלת המקלחת.
קולה של אימא זימר משהו מבעד לזרם.
"מה?!" צרחתי.
"את יודעת מה את צריכה לעשות!" היא צעקה חזק יותר.
"לעשות?"
"אם המים החמים ייגמרו. את זו שיש לה את היכולת לחמם אותם, לא אני."
נשכתי את שפתיי. "חשבתי שאנחנו לא אמורות לבצע לחש כישוף סתם ככה."
היא לא שמעה. חיכיתי שרעש זרם המים ייפסק שוב, כנראה כי היא רוצה להסתבן. ואז קראתי:
"פעם היית אומרת לי שצריך לשמור על פרופיל נמוך ולא להשתמש בקסם כשאנחנו ככה נמצאות בין בני אדם. מה קרה פתאום?"
עברו כמה רגעים של שתיקה. ואז, אימא יצאה החוצה. רטובה עם שיער מטפטף, לבושה חלוק מגבת ירוק. כמה פעמים אמרתי לה להיפטר מחלוק המגבת הזה, אבל היא ממש אוהבת אותו משום מה. "לילה," היא אמרה לי בהטעמה. "את יודעת שהכל כבר שונה עכשיו. נכון?"
שילבתי ידיים.
"כן, מאז שהגרומלים חוסלו," אמרתי.
"מאז ש-קירקי חיסלה את מנהיג הגרומלים," הדגישה אימא. היא נראתה מרוצה. "הם היו הבעיה שלנו במשך שנים. עכשיו כבר לא. את יכולה לעשות כשפים בבית, זה בסדר, כל עוד אף אחד לא יודע ולא רואה. אבל דברים קטנים, כמו לחמם את המים…"
זה היה ממש מוזר לשמוע אותה מדברת ככה. מאז שאני קטנה היא כל כך הקפידה להבהיר לי שזה ממש מסוכן אם הזהות שלנו תיחשף. שכל בנאדם תמים עלול להיות בעצם גרומל, הרי הגרומלים נראים בדיוק כמו בני אדם – כמו שאנחנו נראות בדיוק כמו בני אדם. ויום אחד, אם לא אזהר, אחד הגרומלים עלול למצוא אותי. אותנו.
"קירקי, וקירקי," סיננתי, "אני יודעת מהיום שהיא הגיעה לקיבוץ נראה כאילו היא נהייתה הבת המועדפת עלייך. את מקשיבה לכל מה שהיא אומרת."
אימא גיחכה. "את נשמעת כאילו את מקנאת." ובבת אחת הרצינה. "סליחה. אני יודעת שזה לא קל לך. אחרי הכל, את זו שקיבלה את הטבעת שלי ביום הולדתה השישה עשר… רק את… היית אמורה להיות היורשת הבלעדית שלי. לא חשבנו בכלל שמישהו פתאום יופיע בדלת, ו-הנה, אחותך התאומה האבודה באה אחרי שנים שלא ידענו שהיא חיה."
שתקתי.
"אבל הכל בסדר מאז שהיא השתלטה על העניינים," אמרה אימא. "ואת תראי, זה שמסתבר שהיא המיועדת מלידה להיות המנהיגה, במקומך, אולי חסך לך כל מיני כאבי ראש."
"כן, ראיתי כבר אלו כאבי ראש זה חסך לי… כל החיים חיכיתי לגיל שש עשרה שבו אני אמורה להפוך למנהיגה, ואז, מה מתברר? – שאני בכלל מיועדת להיות "פלגא". המכשפה הכי חלשה. בעוד שהיא ה"מגנא", ה-הכי חזקה."
"את – לא פחות נחשבת מאחותך!" היא אמרה בחמימות. היא רצתה לגשת ולחבק אותי אבל שכחה שהיא רטובה לגמרי. נרתעתי ממנה ונכנסתי אל המקלחת. "לילה," אמרה אימא, ונשמע תקיפה יותר. אז עצרתי להקשיב.
"אני לא אחפור לך על הבוקר, את גם צריכה ללכת לבית הספר. אבל מותר לי להזכיר לך משהו?"
"מה."
"אם כבר מישהי צריכה להרגיש לא נעים פה, או ש עשתה משהו שאסור… זו את," אמרה אימא בשקט. "הרי בקרב הגדול האחרון שהיה לנו, מול הגרומלים – את זו שלא סמכת על קירקי והעדפת לשתף איתם פעולה.. יש לנו מזל שהכל הסתיים בשלום. קירקי הוכיחה את עצמה בהחלט בתור המנהיגה, גם שלי וגם שלך. הטעות שלך כמעט עלתה לנו בחיינו."
רציתי לענות לה על זה כל כך הרבה דברים, אבל היא צדקה, כבר איחרתי לבית הספר וחוץ מזה גם רציתי להתקלח. והדו-שיח הזו על הגרומלים, ועל קירקי, ועל זה שאני בסופו של דבר נבחרתי להיות ה"פלגא" ואילו קירקי קיבלה את תפקיד ה"מגנא", המנהיגה ובעלת כוחות הכישוף החזקים ביותר – לא בא לי בטוב בכלל.
סגרתי את דלת חדר האמבטיה מאחוריי והסטתי את הוילון. כשהנחתי את הטלפון הנייד שלי ליד הכיור במקום בטוח ויבש, הצצתי שוב על המסך.
כאילו שהוא יתקשר.
נאנחתי בלב כבד ונכנסתי לתוך המקלחת. נתתי למים החמים לזרום עליי, כמעט עד שנהיו רותחים, ורק כשכבר צרבו לי את העור סובבתי למים קרים יותר. משום מה, התחשק לי לסבול. הרגשתי כל כך לבד בזמן האחרון. למרות שאחותי התאומה שמעולם לא פגשתי נכנסה לחיי רק לאחרונה, ובאמת שמחתי לגלות שאני לא בת יחידה. ולמרות שהגרומלים, אויבי הכדברות ובני האדם, חוסלו מהעולם לאחרונה, ואני יכולה להתחיל לחיות את חיי עכשיו כנערה רגילה כמעט. ולמרות שאימא מנסה להתנהג כאילו היא לא כועסת עליי, וכמעט חזרנו להיות חברות טובות כמו פעם. כמו שגדלתי תמיד. אני, לילה, כדברא שמעמידה פנים שהיא בת אדם, ביחד עם אמה החד-הורית, שתינו בקיבוץ כנען מנהלות חיים נורמליים כלפי חוץ.
חוץ מהפעמים הסודיות שאנחנו מבצעות כשפים.
תוך כדי מקלחת הצצתי כל הזמן אל הטלפון לראות אם יש שיחה נכנסת. ואז התרגזתי על עצמי. מה יש לך, לילה?! שחר הלך. הוא לא יחזור. היה לך את החבר הכי חתיך וחמוד בעולם למשך שנה וחצי, היו לך את כל ההזדמנויות להיות בת זוג נהדרת. ופישלת בכולם. לא אשמתך, כמובן. היית חייבת לשמור על העובדה שאת כדברא – בסוד. לא לספר לו על הכשפים, לא לספר לו על הטבעת, אפילו לא לספר לו על הקשר הגנטי שלך עם קירקי, שפשוט הופיעה יום בהיר אחד בקיבוץ כנערה זרה שלא קשורה לאיש. אבל מה חשבת שיקרה? שאחרי ששיקרת לו כלכך הרבה פעמים הוא יישאר איתך? שהוא לא יתייאש?
אימא ראתה אותי יוצאת מהמקלחת עם עיניים אדומות. והיא הבינה שזה לא מהמים החמים.
"הממ… שחר התקשר?" העזתי לשאול.
כי מי יודע, אולי הוא טילפן בכוונה אל הבית, כדי לא להצטרך לדבר אתי ישירות. ואולי אימא שכחה לרשום את הפתק ולהעביר לי את ההודעה כי היא מעופפת כזו.
אבל אימא נענעה בראשה לשלילה. ההבעה התקיפה על פניה, שנותרה אחרי הויכוח הקצר שלנו מקודם, התרככה מיד ונעשתה אמפתית. "הוא לא יצר קשר מאז שהוא נסע?"
לא עניתי. הלכתי למטבח לקחת תפוח לדרך לבית הספר.
"אולי הוא יתקשר," היא הלכה אחריי. אימא ממש, אבל ממש אהבה את שחר. מבחינתה הוא היה הבן שלא היה לה מעולם. ובטוח בעולם אחר, בגלגול אחר, אם לא היינו כדברות שצריכות לשמור על שמונים אחוז מהחיים שלהן בסוד, היא הייתה ממש מאושרת אם הייתי חיה עם שחר באושר ומתחתנת איתו עוד לפני הצבא. "את יודעת, חמודה, אם הכל באמת יסתדר מהיום, והגרומלים כבר לא איום בעולם, ואפשר להתחיל לחיות נורמלי… אז אולי לפחות בגיל ההתבגרות את יכולה שיהיה לך חבר, ככה, בקטנה."
בקטנה.
"אבל מה יקרה כשהוא שוב יקלוט שאני משקרת לו על משהו?!" קראתי. התפוחים היחידים שהיו במטבח היו צהובים, הצבע שאני הכי שונאת, וזה הוריד לי את המצב רוח עוד יותר. "הוא שוב יתבאס? שוב ייפרד ממני? אין לי כוח לזה."
"אל תהיי כל כך נסערת."
"בטח שאני אהיה! אני ושחר נפרדנו, אימא, ולא בגלל שאני לא אוהבת אותו או כי הוא לא נחמד עליי… הוא חולה עליי. אבל זה בגלל הסודיות הזו של העולם שאנחנו חיות בו!"
"נו, ומה את רוצה?" אמרה אימא. "זה הייעוד שלנו. זה מי שאנחנו! את קיבלת מהעולם כוחות קסם מדהימים, לילה. נכון שהם לא הכי חזקים, כמו של קירקי, אבל עדיין את צריכה ל…"
"לא אכפת לי שהם לא הכי חזקים! לא אכפת לי שהיא המנהיגה ואני לא! ואת יודעת מה? אפילו לא אכפת לי שאת רק מקשיבה לה ובקושי רואה אותי בזמן האחרון." הוצאתי בסוף גמבה אדומה מהמקרר, הדבר הכי קרוב במראה לתפוח אדום, ונגסתי בה בלי לשטוף. אם אני כזו קסומה ועל טבעית, הלכלוך וההדברה שיש עליה לא יעשו לי כלום. ככה לפחות החלטתי באותו רגע. "את יודעת מה כן מזיז לי? שכל החיים שלי נהרסים בגלל ה-סודיות הזו, ואין לי בכלל חשק ללכת ליום הראשון בבית הספר, כי אני מרגישה שאני חיה בשקר."
"אבל את לא." אימא בינתיים הספיקה לנגב את השיער, והיא פנתה ללכת אל החדר. היא המשיכה לדבר אליי בצעקות מעבר לגבה. "קירקי ודקל גם לומדים איתך בבית הספר. זוכרת? והם יודעים על עולם הכדברות. אז תהיו קצת סודיים מול שאר החברים שלכם, מה כבר קרה. מה שחשוב הוא שתחזרי מהר לשגרה. ודי עם הפרצופים! אם שחר לא יחזור, בעיה שלו. הוא הפסיד את הנערה הכי מדהימה בעולם. נכון?"
זה היה חמוד מצידה להגיד את זה אבל בגלל שהיא אימא שלי זה לא הזיז לי בכלל. לקחתי את הגמבה הנגוסה, שבכלל לא הייתה כזו טעימה, ויצאתי מהבית.
אז כן, אני מכשפה. יותר נכון, 'כדברא'. מאז שאני זוכרת את עצמי אימא הכינה אותי לזה, ליום שבו אקבל את כוחות הקסם שלי באופן רשמי, בגיל שש עשרה, באמצעות הטבעת שלה שהיא הייתה אמורה להעביר אליי. כל החיים אני צריכה להעמיד פנים עם החברים שלי שאני בת אדם כמוהם, ולא לספר שבגיל שש עשרה אני אמורה להפוך לכדברא החזקה ביותר בעולם – ה"מגנא", מנהיגת הכדברות. ככה זה היה בהתחלה, לפחות, לפני שקירקי הגיעה. תפקיד ה"מגנא" היה מיועד אליי. הדבר היחידי שאיים על חיי, היו ה'גרומלים'. עוד יצורים על טבעיים, שכמוני וכמו אימא נראים כמו בני אדם, אבל יש להם כוחות. אצלם אלה כוחות של נשיפת קרח.
מאיפה צצנו, היצורים העל-טבעיים, אתם שואלים? אז זה בדיוק העניין, שמעולם לא "צצנו". תמיד היינו חלק מכם. כאן, בעולם הזה. מסתובבים ביניכם, נראים כמו בני אדם רגילים. אוכלים, שותים, מתאהבים, מחבקים את ההורים שלנו. הכל כרגיל. אבל כשאתם לא רואים, אנחנו משתמשים בכוחות שלנו. לא הרבה, רק מה שצריך. הכדברא, למשל, היא מכשפה שמשתמשת בכוחה כדי להגן על בני האדם מפני יצורי על-טבעי המעוניינים לפגוע בהם. שוב, בלי שיגלו לעולם שזו היא שעשתה זאת. הגרומלים, למשל, הם יצורים דמויי-אדם ששמו להם למטרה להשמיד את המין האנושי. ולכן הם הגיעו עד לקיבוץ שלנו, 'כנען', כדי למצוא את הכדברות שעשויות להפריע להן ולהיפטר מהן. לפחות, כך הם תכננו. עד שאחותי חיסלה אותם ואת המנהיג שלהם.
קירקי.
היא, בניגוד אליי, לא גדלה אל תוך עולם הקסם. וגם לא לתוך עולם ההסתרה, הסודיות, המלחמות, הפחד… היא גדלה בתור ילדה נורמלית לגמרי במשפחה נורמלית לגמרי בשכונה נורמלית לגמרי בירושלים. ומעולם לא ידעה שהיא כדברא. אימא גידלה אותי כבת יחידה כל השנים והייתה בטוחה שקירקי מתה בלידה.
רק כשהגעתי לגיל 16 והייתי אמורה לרשת את כוחות הקסם של אימא – כולנו גילינו שכוחות הקסם של המנהיגה הגדולה בכלל לא נועדו אליי. אלא אל אחותי התאומה, שהיא מסתבר עדיין חיה אי שם, ולא מתה בלידה כפי שסברה אימא. אז ככה באיחור של 16 שנים אימא יצאה לחפש אותה באמצעות כישוף, שהביא את קירקי אל הקיבוץ שלנו. אני רק יכולה לדמיין לעצמי איזה מוזר זה בטח היה בשבילה. היי קירקי, את כדברא, נעים מאוד, הנה כוחות הקסם שלך. ודרך אגב, את המנהיגה הגדולה של כל הכדברות גם כן, קוראים לזה 'מגנא' וזה אומר שאת החזקה מכולן ועל אחריותך כל מה שיקרה לנו מעתה והלאה. קפה?
אז קירקי, שגדלה עם בני אדם כל חייה ועדיין לא רגילה אפילו לחוקים של הכדברות, הצטרכה להתחיל לנהל ולהוביל אותנו. ואני? גם אני קיבלתי כוחות קסם, אבל חלשים. כי מתברר שבגלל שאני התאומה של קירקי לי יש פחות כוחות מלכדברא רגילה. היא קיבלה יותר מהרגיל, ואני – פחות מהרגיל. היא ה'מגנא', החזקה ביותר. ואני, בגלל שאני התאומה שלה, נהפכתי ל'מגנא' – הכדברא החלשה ביותר.
זו הירושה שלנו. אלה התפקידים שלנו.
יצאתי וראיתי את עמוס, שלומד איתי בכיתה וגר קרוב לבית שלי, יושב ליד האופניים שלו על הדשא ומנפח את הגלגל. בפעם האחרונה שנתקלתי בו, שחר ואני היינו ביחד במסיבה במועדון של הקיבוץ, ה'גנרטור'. הוא הביט בנו בקנאה כשרקדנו, וכששחר הלך לשירותים הוא ניגש אליי בהיסוס והציע לי לרקוד. הסכמתי, אבל גם אחרי ששחר חזר וחיכה בסבלנות שנסיים, הוא לא עזב אותי עד שממש ברחנו לו כשהסתכל לכיוון השני. הוא נער נחמד אבל קצת מעצבן. כשהמורה משחררת אותנו הוא צועק "אה, אין שיעורים?!" ובגללו היא נזכרת לתת לנו שיעורים.
"היי לילה מה קורה?" שאל כשעברתי לידו.
"בסדר עמוס, מה העניינים," השבתי.
"שחר עוד לא חזר, אה?"
"לא יודעת. נפרדנו," אמרתי.
זו הייתה טעות. הוא נדלק מיד. "מה את אומרת! איזה באסה," אמר בלי באסה בכלל. "מה, זרקת אותו?"
קלטתי שגם פה כמו במסיבה ההיא הוא לא יבין את הרמז לבד אם לא אלך. "משהו כזה, לא חשוב," התחלתי לצעוד משם ולהתרחק. "טוב נתראה בבית הספר – "
"חכי רגע יא מצחיקה אני לא שומע אותך כשאת מתרחקת," קרא, "מה אמרת?"
"אמרתי לא חשוב," כעת ממש התרחקתי. "ב-יי עמוס!"
"חכי בואי שניה! היי!"
ממש לא מבין רמזים.
כשהגעתי אל השביל נשמע טרטור מנוע מימיני. זה היה הטרקטורון של אוג. אוג היה חבר ילדות שלי, נער מגושם ובלונדיני ששמו ניתן לו בגלל גובהו וטוב לבו שמזכירים ענק אדיב מהאגדות. במקרה של אוג, זה היה ענק אדיב שגם עובד במוסך עם אימא שלו, ושממש גרוע בגיאומטריה.
"אוג," נופפתי לו לשלום בעודי צועדת.
הוא אפילו לא שמע אותי מרוב שהיה מרוכז בנהיג, וזה היה ממש מוזר. פתאום קלטתי שהוא כאילו לומד איך נוהגים בטרקטורון. פרצוף מתאמץ, מתאמן. התבוננתי בו בתמיהה כשהוא התרחק על הטרקטורון. מה הולך פה? אוג נוהג על הרכב הזה מאז שהרגליים שלו הגיעו לדוושות. הוא יכול לנהוג בעיניים עצומות, כשהוא נורא חולה, ואפילו אם מנסים לבלבל אותו. אז מה קרה לפתע?
כאילו… הוא איבד את הזיכרון או…
בום!
לא שמתי לב, והתנגשתי במישהו בעוצמה. כמעט נפלתי אחורה.
זו הייתה קירקי.
"זהירות," היא קראה. הפלתי לה את התיק שהחזיקה ביד, והספרים נפלו מתוכו היישר לתוך הבוץ והחול שהיו בצידי הדרך.
"סליחה," אמרתי במבוכה.
"לא נורא," אמרה בקלילות. היא הרימה את הספרים.
" נה או אַרֱסָאטוּם," לחשה. העפר שדבק לדפים רעד ואז התנקה מהן לגמרי ונשר בחזרה לאדמה. היא החזירה את הספרים נקיים לגמרי אל התיק. "מה נשמע?"
לרגע התבלבלתי. רציתי לומר לה שאסור לנו לבצע כשפים ככה, לאור היום, כי אנשים יראו אותנו. אבל נזכרתי שהיא זו שקובעת עכשיו, וחוץ מזה, היא הרי כבר החלה לספר לאנשים. לדקל, למשל.
"הכל אחלה," עניתי. "איך ההתרגשות לקראת היום הראשון ללימודים בבית הספר שלנו?"
היא צחקה. אני באמת אוהבת אותה. זה שהיא עכשיו המנהיגה במקומי זה לא עד כדי כך מפריע לי, אם כבר למישהי מגיע להיות – זו היא. אבל באמת הרגשתי קצת לא נעים מולה.
"אני סופית עוברת לגור פה," אמרה. "אני ואביגיל."
אביגיל זו אחותה, הלא-ביולוגית, מהמשפחה שאימצה את קירקי כתינוקת.
"מגניב!" קראתי. זה באמת יהיה נחמד להרחיב קצת את המשפחה באופן קבוע, במיוחד את המעגל שלנו ככדברות. "אבל… לא כדאי שתשמרי על פרופיל נמוך יותר עם הכשפים? יכולת פשוט לאבק את הספרים כדי שהחול ירד."
קירקי הביטה בי בהפתעה. גם היא, כנראה, לא הבינה למה אני עדיין חשדנית וזהירה כל כך. עד לפני זמן קצר אנחנו וכל המין האנושי היינו צריכים לחשוש מפני הגרומלים. אבל אנו הכדברות חיסלנו אותם. עולם חדש מתחיל. אז למה להתאמץ להמשיך לשמור על עצמנו? "נראה לי שזה בסדר," אמרה במשיכת כתף. "אגב, איך את?"
הייתה לי הרגשה שהחביבות שלה מאומצת. כאילו היא בעצם עדיין די כועסת עליי בגלל מה שהיה, ומתאמצת להסתיר את זה.
"אני… בסדר," אמרתי בזהירות. "ואת? אגב, רציתי שוב לבקש סליחה ש…"
היא הפסיקה לחייך.
"הכל טוב," אמרה והחלה ללכת. "בואי נזדרז, דקל ואביגיל מחכים לי ליד הגדר, חזרתי רק כי שכחתי ספר."
הלכתי אחריה, בחשש מסוים. "אף פעם לא חשבתי שאני אלך ביחד עם כדברא כמוני לבית הספר," אמרתי, מנסה לעורר אוירה נחמדה. "את זוכרת לשמור את כל העניין בסוד. נכון?"
קירקי הפנתה אליי את פניה בבת אחת. למרות שאנחנו תאומות, אנחנו לא זהות. ובניגוד לי ולאימא שיש לנו עיניים חומות, ופנים צרות, לה יש עיניים כחולות ומבנה פנים שונה מעט – בחיים לא הייתי מנחשת עליה שהיא אחותי בדם אם היו מצביעים עליה ברחוב. אבל זו הייתה עובדה שהיא כן. וההוכחה הכי ברורה, אלה כוחות הקסם שהיא ירשה מאימא. "בסוד?" אמרה קירקי. היא נשמעה מלאת ספק. "לשמור ממי?"
"מ… מכולם," אמרתי בעצבנות.
קירקי לא נראתה מוטרדת. וזה היה צפוי. עוד מהיוםשהיא הבינה שהיא לא בת אדם אלא המכשפה החזקה ביותר, היא לא היססה לעשות מה שבא לה בניגוד לכללי העולם העתיק, דווקא בגלל שאיננה רגילה לכל הסודיות והקסם. ככה, למשל, היא נהייתה בת זוג של דקל – ששייך למשפחה היחידה מכל בני האדם היודעת על קיומן של הכדברות – משפחת לביא, שכבר דורות עוסקת בלצוד את יצורי העל-טבעי ולפחד מהם. רק מה, המשפחה הזו מעולם לא דימיינה שאנחנו, הלנה (אימא שלי) ואני, החביבות שגרות ביחד איתם בקיבוץ, הן כדברות גם כן… כי הסתרנו את זה כל כך טוב.
עד שבאה קירקי, ובאה ודיברה עם משפחת הלביאים בפתיחות, בתמימות ובאמון מלא.
"מה זה 'מכולם'?" חידדה. "דקל ושרון ממשפחת לביא כבר יודעים עלינו. את מתכוונת לאביגיל?"
"בין היתר," אמרתי.
למרות שאביגיל הייתה אחותה החורגת ואני אחותה בדם, הקשר שלה עם אביגיל היה חזק יותר כי הן גדלו ביחד כל חייהן. אבל ביני לבין קירקי… היו יחסים מעט משונים. לא רק כי נבחרנו לתפקידים הפוכים אלא כי חשדתי שעמוק בפנים היא מאמינה בכל לבה שאני עוד כועסת שהיא "לקחה" לי את התפקיד.
"את יודעת? חשבתי על זה הרבה," אמרה קירקי. היא חיבקה את הספרים בשתי ידיה, ועמדה שם מולי על השביל. "נראה לי שאני כן אספר לאביגיל."
קפאתי על מקומי. "מה? מה פתאום?"
"כן. "
"אסור לך לשבור את החוקים – "
"ממתי אכפת לך מהחוקים?" עקצה.
עצרתי. אל תמשיכי, לילה, פקדתי על עצמי. גם היא, כמו לילה, תזכיר את הבגידה שלך מהעבר. ביום ההוא שלא סמכת על קירקי בתפקידה החדש ופנית לעזרה אצל הגרומלים האויבים שלכם – הכל השתנה עבורך. לא יקשיבו לך יותר ולא יכבדו את מה שתגידי. עזבי את זה, וזהו.
"זה המעשה הנכון, לילה," היא הניחה יד על כתפי. "ואת תראי, מעכשיו יהיה לנו טוב. אני אספר רק לאביגיל. אין הרי סכנה. ביום שהגרומלים חוסלו – אז חוץ מאיתנו, הכדברות, אין עוד יצורים על טבעיים שצריך להישמר מפניהם."
צלצול הודעה נכנס הקפיץ אותי ממקומי.
זה היה שחר!
קירקי הנידה בראשה וצעדה קדימה, נותנת לי להיות לבד. נופפתי לה לשלום ופתחתי את ההודעה בעודי מאטה את צעדיי כבר לא עניין אותי כן חוק הסודיות, לא חוק הסודיות, כדברות, לא כדברות. רק רציתי לשמוע משחר ולגלות שהכל בסדר. שהוא לא שונא אותי. שיש לנו עוד סיכוי.
התחלתי לקרוא את ההודעה. ולאט לאט, הציפייה החמה הפכה לקור, והצעדים האיטיים – לעמידה.
ואחרי דקה, מצאתי את עצמי מתיישבת בצד הדרך, משליכה את הטלפון לצידי בחבטה ושוקעת בתסכול עמוק.
.
.
3.
דקל
על בניין ציבורי גדול היה שלט, "תיכון אזורי כנען." בין העצים והשבילים פסעו להן קבוצות של תלמידים עם תיקים, נכנסים למבואת הבניין.
קירקי ואני פסענו יד ביד, כשאביגיל לצידנו. היא הייתה מצוברחת.
"כל המגמות שרציתי היו מלאות," התלוננה.
חייכתי. "למה? נשאר מקום במכונאות רכב."
היא עיוותה את פניה בלעג. "תודה, אני אשאר בתאטרון… לא שאני יודעת מה אני אעשה שם."
"בדיוק מה שאני אעשה בגד"ש!" השיבה קירקי בעליצות.
אביגיל נשאה אליה מבט תמה. קירקי צחקה. "זה אומר גידולי שדה."
"אתה גררת אותה לזה?" אמרה לי אביגיל ביובש.
משכתי בכתפי. "רציתי שנהיה באותה מגמה. "
"אז שמת את קירקי בשמש עם זבובים?"
"זבובים זו החיה האהובה עלי! " קראה קירקי.
הטלפון שלי צלצל. זה היה אבא. נפנפתי לשתיהן וצעדתי קצת הצידה. נפלאות האינטרנט, אבא נמצא בטקסס אבל יכול לדבר איתי מתי שהוא רוצה דרך האפליקציה.
"מה קורה?" שאל אבא.
"מסתדרים," אמרתי.
"אתה והכדברא שלך?" הוא נשמע משועשע, מלא חום.
העברתי את הטלפון מיד ליד.
פרט קטן ושולי, שכל שאר התלמידים בתיכון, כולל החברים הטובים שלי, לא צריכים לדעת. החברה שלי היא מכשפה. יותר נכון – כדברא. שזהו שמן של המכשפות העתיקות ששולטות בארבעה יסודות הטבע. ולא רק זה, אלא שקירקי היא מנהיגת הכדברות. כלומר בזמן שאני מסתובב איתה בתיכון יד ביד, היא יכולה להעיף את האדמה באוויר, לירות כדורי אש בחפצים, להרים גל מים ענקי מהאגם הסמוך… הכל. אבל היחידים שיודעים את סודה הם בני המשפחה שלי, משפחת לביא.
כי זו המשפחה היחידה בקיבוץ כנען ששייכת לשושלת ציידי מכשפות ועל-טבעי.
עוד פרט שולי שהחברים שלי לא צריכים לדעת.
"כן, אבא," השבתי בשקט. בודק שאף אחד לא מאזין. "גם ה'כדברא' שלי. איך בטקסס?"
יכולתי לראות את הפרצוף של אבא כששמעתי אותו נאנח מבעד לטלפון.
"הרבה עבודה," אמר. "כל משפחות הלביאים וציידי העל-טבעי מתכנסים כאן לכמה שבועות של ישיבות ומועצות בלתי נגמרות. זה מתיש. כשתהיה גדול אני מצפה ממך למלא את מקומי בקצת יותר עירנות מאשר אני."
צחקתי. "אבא, רק בשביל לשבת בכיתה בשקט אני צריך 'ריטלין'. אז איך בדיוק אני אשרוד ישיבה של ציידי על-טבעי?"
אחרי שאמרתי את זה, השתתקתי בבת אחת. שמתי לב שאני מתחיל לדבר בקול. עמדתי באמצע החצר, קירקי ואביגיל התחילו איזשהו משחק ומרדף של ביחד עם לילה וליבי, שצצו משום מקום עם בלוני מים והחלו לזרוק עליהן. התפתח קרב רטוב ומלא צחוקים, ואני יכולתי להמשיך את השיחה בצד בלי שישימו לב אליי. אבל שאר התלמידים, שעברו מסביבי בדרכם לכיתות, היו עלולים להקשיב.
"בטח אתה תשרוד," המשיך אבא לדבר בקול מעבר לקו. הוא, איפה שהוא יושב, לא צריך להסתיר שום דבר. היחידים שהוא מוקף בהם כרגע אלו הם שאר נציגי משפחות ציידי העל טבעי מרחבי העולם, "שושלת הלביאים" כמו שקורא לזה אבא, כי כולן צאצאי משפחת לביא. כל השנים אבא גר אתי ועם שרון אחי הגדול בקיבוץ, ואנחנו מנהלים את המשימות שלנו מכאן. אבל אחת לכמה שנים הוא טס לכנס הגדול של שושלת הלביאים בטקסס. אף אדם אחר בעולם, פרט לבני שושלת הלביאים, לא יודע על הכנס הזה, או לפחות על המשמעות האמיתית שלו. ככל הנוגע לאנשים הרגילים האחרים בקיבוץ – אבא הוא מזכיר הקיבוץ. זה הכל. אבל שרון אחי ואני יודעים את האמת. ולאחרונה, גם קירקי.
"אתה הצלחת לכרות ברית ראשונה בהיסטוריה עם 'כדברא', יצורה על טבעית. אתה לא תשרוד ישיבה של מועצה?" המשיך אבא בהתלהבות. הוא לא נרגע מאירועי הקיץ האחרון, כשפגשתי לראשונה את קירקי, עם כל כוחות הקסם שלה, וגיליתי לה שאני בעצם צייד של יצורים כמוה. מזל שאבא זרם עם ההחלטה האמיצה שלנו, לכרות אחת ולתמיד ברית בין הכדברות לבין הלביאים. אם לא היינו כורתים את הברית הזאת, לא היינו יכולים להביס את האויב המשותף ללביאים ולכדברות: היצורים הרעים של העל-טבעי, "הגרומלים".
"מה שלומה, באמת? ראיתם איזה גרומל בסביבה לאחרונה? או יצור על טבעי מסוכן אחר?"
שוב הצצתי ימינה ושמאלה לוודא שלא מקשיבים. יסמין, אחת הבנות מכיתת התיאטרון, עברה בדיוק מולי ונופפה לי לשלום. מיהרתי לכסות את הטלפון עם היד ולנופף לה בחזרה. זכרתי שיסמין מאוהבת בחבר הכי טוב שלי, אוג, ובשנת הלימודים הקודמת היא הציקה לי קצת כדי שאנסה לשדך ביניהם. לא עשיתי כלום בנידון, והיא בינתיים שכחה מזה. ואני חושב שמאז היא גם שכחה קצת מאוג ומכל ההתאהבות שלה. אבל עדיין היה חשש שהיא תיגש אליי פתאום ותתחיל לדבר איתי.
"הממ," הפניתי אליה את גבי והמשכתי לדבר עם אבא, תוקע מבט ברצפה. "לא. לא ראינו."
"הגלאים פועלים?"
"כן."
"תפעיל את כל הגלאים והמערכת האלקטרונית של הלביאים. אם לא נתפוס אף יצור על טבעי בזמן הקרוב, לפחות שנהיה מסוגלים לאתר אחד, אם הוא יעבור. אזור להיות שאננים."
"אני יודע, אבא."
"תעשה סריקה מדי פעם בקיבוץ. עם המכשירים עליך. לוודא שאין אף יצור בסביבה."
"אין בעיה."
"גם שרון."
נשמתי עמוקות. "אבא, שרון כבר לא רוצה לעשות את הדברים האלה. מעכשיו זה רק אני ואתה."
"זהו? לאחיך הגדול יש חברה אז הוא כבר לא חלק מהשושלת?" אמר אבא. הוא לא נשמע כועס; הוא נשמע מבודח. "אבל גם לך יש חברה. ועוד איזו חברה! מנהיגת הכדברות, המכשפה החזקה ביותר. ולא ראיתי אותך פורש מכל העניין."
אבא לא מבין. הרחקתי את השפופרת מהאוזן ונאנחתי לעצמי בקול. הוא מייעד את שרון רוב החיים שלו להיות הבכור האחראי שלוקח את הנהגת הלביאים לידיים, ואליי הוא בקושי מתייחס, והנה, המעמדות נהפכים לו, שרון בכלל לא מתעניין בענייני השושלת ואילו אני זה כל הזמן נלהב להצטרף למשימות ולעזור לאבא. נו, ומה הוא ציפה? דווקא כשמלבישים על מישהו בכוח תפקיד מסוים, לשרון את האחראי ולי את הקטן הפחות חשוב, הוא ינסה לצאת ממנו ולקחת את התפקיד האחר.
"לי זה יותר משמעותי מלשרון," הסברתי לאבא. "אני לא אפרוש."
"לא חשבתי שתפרוש," ענה. "אני מכיר אותך, דקל. כשאתה נעול על מטרה, אתה לא עוזב. עקשן כמו פרד. וגם צדק גבוה, שאלוהים יעזור, וזה שילוב קטלני… זוכר את עוגת הגבינה?"
שתקתי בזעף. אבא נהנה לספר את הסיפור הזה לעיתים קרובות… איך כבר בגיל ארבע התיישבתי עם סרגל מדידה, כזה צבעוני שאיתו ילדים משרטטים שורות על ציורים, ומדדתי את גודל הפרוסה שאימא הגישה לי לצד גודל הפרוסה של שרון. לא כי הייתי זללן או חמדן, אלא כי הרגיז אותי שהיא תמיד מגישה לו פרוסה גדולה יותר. היא אמרה "מה פתאום אני לא", ובגלל שהייתי מבלה שעות בלהסתכל על אבא שלי מודד מרחקים על המפות והשרטוטים שלו באמצעות סרגל, החלטתי לחקות את הפעולה, הבאתי סרגל משלי ועשיתי "כמו אבא" על העוגות. אימא כמובן פרצה בצחוק וחשבה שזה מאוד מתוק, אבא כמובן חייך כשהיא סיפרה לו וחשב שזה מאוד חכם, שרון כמובן בעיקר התעצבן ואמר שזה מאוד מטומטם. אף אחד לא לקח אותי ממש ברצינות שם, ואני נשארתי מהזיכרון הזה רק עם תחושה של חוסר אונים, ובעיקר חוסר הגינות.
"אבא," אני חייב לסיים," אמרתי, כי באמת לא היה לי חשק להמשיך את השיחה שכרגיל גלשה לאיך שהוא והוא-בלבד רואה את הדברים, ושנאתי להתווכח איתו. חוץ מזה, הבחנתי פתאום בבחור מוכר, שהגיח מולי עם הילקוט על כתפו, הביט סביב ונראה מבולבל.
"אוג," מלמלתי.
"הא?" שמעתי את אבא מהצד השני.
"כלום, כלום. ביי אבא, נדבר בקרוב." סיימתי את השיחה ומיהרתי להתקרב בהתרגשות אל אוג. "היי, גבר!" קראתי. "מה שלומך?"
אוג, הבחור הכי גבוה בשכבה שלנו, למרות שלפעמים נדמה לי שהוא לא יודע מה לעשות עם כל הגובה הזה במיוחד כאחד שעוסק במכונאות וצריך להתכופף כל הזמן מתחת לרכב – פנה אליי בפליאה.
"אני?" אמר.
"כן, אתה," אמרתי בחיוך.
הוא התקרב מעט, חשדן. כאילו הוא לא מכיר אותי. זכרתי שקירקי אמרה משהו על שהוא שכב במיון עם זעזוע מוח או משהו כזה, אבל זה כבר היה יותר מוזר ממה שציפיתי.
"מה קורה?" אמרתי.
הוא לא ענה מיד, והזכיר לי קצת ילד שהלך לאיבוד בקניון. "אני מנסה להיזכר איפה הכיתה שלי."
"השתחררת מבית החולים?" אמרתי בחביבות, רומז לו לבוא בעקבותיי.
"כן. הרופאים אמרו שכדאי שאחזור לשגרה ולבית הספר כמה שיותר מהר."
"הגיוני," התחלתי לשאול את עצמי אם הוא זוכר מי אני. "אתה צריך עזרה במשהו?"
הוא המשיך להביט סביב. "מה? אה, לא יודע. טוב, תודה, זה בכיוון הזה. נכון?"
עצרתי ונתתי לו להתקדם לבד. הסתכלתי אחריו בדאגה.
משהו לא בסדר.
"הכל באשמתכם," שמעתי פתאום קול לימיני.
זו הייתה אביגיל. היא עמדה עם האגרופים קפוצים לצידי גופה, ובהתה בעצב בדמותו של אוג המתרחק. "קירקי סיפרה לי."
נרתעתי.
"אל תעמיד פנים כאילו אתה לא יודע," אמרה אביגיל בצינה. היא שילבה את ידיה על מותניה. "אוג… הוא ככה בגללכם. היא אמרה שהיא תפרט לי על זה בהפסקה. מתברר, שיש עולם שלם וסודי שקשור אליכם שאני לא יודעת עליו. וגם שאר האנשים, לא. אוג למשל לא סתם קיבל מכה בראש. זה לא זעזוע מוח. זה הרבה יותר מזה. נכון?"
רעד עבר בברכיי.
"הגיע הזמן, שמישהו יספר לי מה הולך כאן," היא סיננה. "שתינו עברנו לגור בקיבוץ בלי שהסיבות היו מובנות לי עד הסוף. כנראה שהכל קשור. אז לפחות אל תעמיד פנים שהכל נורמלי, בסדר? היום אני אגלה בדיוק כמה זה לא נורמלי."
והיא התרחקה ממני בצעדים רועמים, אל הכיוון שאליו הלך אוג, לא מפנה עוד מבט לאחור.
ואני נותרתי המום, שואל את עצמי שוב ושוב מה קרה כאן עכשיו, למה אוג מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותי ולמה אביגיל כאילו היא מכירה אותי יותר משחשבתי.
לפתע צפצף אחד הגלאים האלקטרוניים שבתיק שלי.
בהתחלה התעלמתי. בתור בן למשפחת הלביאים אני מסתובב תמיד עם גלאים שנועדו להתריע אם יצור על טבעי מסוכן נמצא באזור. מאז שאני עם קירקי – הוא החל ה\להתריע עליה. אז כיביתי לפני כמה זמן את זיהוי הכדברות.
ואז קפאתי.
בדיוק… הרי כיביתי את זיהוי הכדברות.
אז למה הוא מצפצף?
ליאת רוטנר 
היי יש ספר שלישי לסדרה???
אהבתיאהבתי